חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו–2026

מטרתה של הצעת חוק זו היא לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדין הדתיים לדון, בהסכמת הצדדים, בעניינים אזרחיים היכולים לשמש נושא להסכם בין צדדים. בתי הדין הרבניים בישראל עסקו מאז ומעולם בבירור סכסוכים בעניינים אזרחיים בהסכמת הצדדים. על פי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, פסקי הדין חייבים להיות מנומקים והם ניתנים לערעור בפני בית הדין הרבני הגדול. מאות ואלפי פסקי דין רבניים בענייני ממון פורסמו בקבצי פסקי דין רבניים, והם מהווים חלק מן המשפט העברי המשמש מקור משפטי חשוב, הן בישראל, לפי חוק יסודות המשפט, התש"ם–1980, והן בכל תפוצות הגולה. בפסק הדין שניתן בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד סא(1) 259 נאמר כי "עקרון החוקיות" מחייב שסמכותו של בית הדין הרבני לדון בהסכמת בעלי הדין בסכסוכים ממוניים שאינם בגדר ענייני נישואין וגירושין, תעוגן בחקיקה מפורשת של הכנסת. בית המשפט העליון הכיר בצורך של קבוצות רבות בקרב הציבור היהודי בישראל ליישב סכסוכים אך ורק בבתי דין הפוסקים על פי דין תורה. צורך זה משתלב בעקרון "הפלורליזם השיפוטי", לפיו מן הראוי שהמדינה תעמיד לרשות אוכלוסיות בעלות מאפיינים ייחודיים כלים ליישוב סכסוכים בדרך משפטית אלטרנטיבית המקובלת על קהילותיהם. בכך יש ביטוי לזכות היסוד לגישה חופשית לערכאות משפטיות, לרבות בתי הדין הדתיים. בהתאם לכך מוצע כי בתי הדין הדתיים בישראל הפועלים מכוח חוק ראשי שיוחד עבורם ושדייניהם מתמנים על פי חוק, יוסמכו במפורש לדון בבוררות בהסכמה. אין זה מן הנמנע להחיל את החוק גם על בתי הדין של העדות הנוצריות המוכרות בישראל לפי חוק, אך נראה לכאורה כי גם ללא הסדר מפורש בחוק הם מוסמכים לדון כבוררים, מאחר שאין חוק המסדיר את ייסודם ומינוי דייניהם. אופן הפניה אל בית הדין הדתי, כפי שמוצע להסדירו בהצעת חוק זו, מבטיח כי בית הדין הדתי ידון רק בסכסוך אשר כל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים במפורש, בכתב, לדיון בפני בית הדין. הצעת החוק לא נועדה ל"כפייה דתית". ההצעה אינה מסמיכה את בתי הדין הדתיים להטיל עיצום דתי, כמו "כתב סירוב" או חרם דתי נגד צד הנוגע בדבר שאינו מסכים להתדיין בפני בית הדין. מצד שני, הדין הדתי – לפחות דין תורה – מצריך כי בעל דין ימצה את האפשרות להתדיין על פי הדין הדתי בטרם פנייתו אל ערכאות אזרחיות, ולשם כך יינתן לו "היתר בית דין". מן הראוי לכבד בעלי דין דתיים המקפידים לקבל "היתר בית דין" כאמור בטרם פניה מצדם לערכאות אזרחיות, ולהסדיר עבורם את האפשרות לקבל היתר זה מבית הדין, ובלבד שלא יכלול עיצום דתי. הצעת חוק זו, בשונה מהצעות חוק קודמות שעסקו בעניין, מוציאה מתוכה במפורש (בפסקה 3 להגדרת "עניין אזרחי") את האפשרות כי בית הדין יוכל לדון במסגרת של בוררות בענייני רכוש הכרוכים בגירושין או בעניין אחר של מעמד אישי אשר לבית דין דתי קיימת לגביו סמכות שיפוט ולוּ בהסכמה (כגון סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953). הדבר נעשה כדי לגבש הסכמה רחבה, ולהימנע ממחלוקת ציבורית באשר להרחבת סמכויות בתי הדין הדתיים בענייני גירושין. השאלה אם מוטב לתת לבתי הדין הדתיים לדון בהסכמה בסכסוך אזרחי ב"סמכות בוררות" או ב"סמכות שיפוט", היא שאלה מורכבת שיש לה פנים לכאן ולכאן. הצעה חוק זו מתייחסת לסמכות של בוררות, מאחר שעל פני הדברים נראה כי לגביה יקל לגבש הסכמה רחבה. יחד עם זאת, לכל סוג של סמכות יש יתרונות וחסרונות, ואלו יידונו בפירוט ובכובד ראש בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, מתוך כוונה שסוג הסמכות שיוחלט לגביו יגובש בהסכמה רחבה ככל האפשר. הצעת החוק מעגנת בחקיקה את המצב הנוהג ממילא בבתי הדין הרבניים, ולפיכך לא תידרש תוספת תקציבית לצורך יישום החוק בבתי הדין הרבניים. באשר לבתי הדין השרעים ובתי הדין הדרוזים, נראה כי אין מדובר במספר רב של תיקים שיבואו לטיפולם, וגם לגביהם לא תידרש תוספת תקציבית. הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים וארבע על ידי חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי הכנסת (פ/1468/24; פ/3470/24) ועל ידי חבר הכנסת אבי מעוז (פ/2712/24). הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת העשרים וארבע על ידי חבר הכנסת ישראל אייכלר (פ/880/24) ועל ידי חבר הכנסת שמחה רוטמן (פ/3846/24). הצעת החוק זהה לפ/3470/24 ולפיכך לא נבדקה מחדש על ידי הלשכה המשפטית של הכנסת.

דברי ההסבר מתוך נוסח הצעת החוק הרשמי