הצעה רגילה לסדר היום בנושא: "הקרב ששכחו: הדחיפות הבהולה בתקצוב פעילות ההסברה האזרחית בישראל"

"אין לנו ברירה אלא להסביר את חוסר הברירה שלנו"; כך אמרה רוה"מ לשעבר גולדה מאיר ז"ל.בין אם הרוחות בעזה ובצפון הארץ יירגעו או יתלהטו, בין אם נמצא את עצמנו שוב בעימות ישיר עם איראן ובין אם החות'ים מדרום יחזרו בטיווח מדרום; סמוכים ובטוחים אנו ברוחו וביכולותיו של צה"ל. ועם זאת, עומדת עדיין זירה אחת ומרכזית שבה אנו לא מצליחים לרשום הישגים וניצחונות משמעותיים – וזה ברור לכולם. דלתותיהן של בעלות בריתנו (חלקן בעבר) נסגרות ונפתחות לסירוגין בהתאם למצב רוחם של מנהיגים זרים; בין היתר בעקבות התבטאויות כאלו ואחרות שמודלפות מישיבות ממשלת ישראל. מעבר לים, ההמון ממשיך במסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראלי, ובהצלחה מרובה – גם ברחובות בירותיהן של אותן המדינות וגם בקרב הבלתי פוסק בממלכת הרשתות החברתיות. הדרך הקונבנציונלית שלנו להתמודד עם זה פשוט לא עובדת. במקביל, עומדת לנו הגאווה האולטימטיבית שיש לנו עם שמשנס מותניו בשטח – ובהקשר לזה, על אחת כמה וכמה בתחום ההסברה הישראלית. ישנן אינספור התאגדויות אזרחיות – חלקן ממוסדות יותר וחלקן ממוסדות פחות, שעומדות בחזית מאבק ההסברה – באקדמיה ובקולג'ים, במגזר העסקי, בתרבות; בהכול. והם מצליחים היכן שאחרים נכשלו; פשוט עושים חיל. אך המדינה לא מציעה להם את הכלים הרלוונטיים ולא מכירה בהם כמכפיל הכוח שהם – הן בהיבטי מתן יכולות והן בהיבט התמיכה התקציבית. וזה פשוט חייב להשתנות. על כן, אבקש להעלות את הנושא על סדר יומה של הכנסת.

דברי ההסבר מתוך נוסח ההצעה לסדר היום