הצעת חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (תיקון - שמירה על מעמד האתרים הלאומיים), התשפ"ה-2024

חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח–1998 (להלן – החוק), לא מגדיר קריטריונים להכרזה על אתר לאומי, אלא קובע כי שר הפנים רשאי להכריז על אתר לאומי בהתייעצות עם המועצה לגנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים. למעשה, לפי דוח מבקר המדינה משנת 2005, ההכרזה על האתרים לא נעשתה לפי סדר עדיפויות מסוים או אמות מידה ברורות. המצב הקיים הוביל לנפילה בין הכיסאות של אתרים מרכזיים לעם היהודי ולציבור ישראלי, שלא זוכים להגנה מספקת מפני פגיעה. על כן, הצעת החוק מבקשת לתקן את סעיף 38 לחוק, שכותרתו "הכרזה על אתר לאומי" כדי לקבוע בצורה מפורשת שסמכויות ההגנה על גנים לאומיים ושמורות טבע שניתנות לרשות הטבע והגנים, יינתנו במקרה של אתרים לאומיים למנהל לעניין אתרים לאומיים במשרד הפנים. בנוסף, מוצע שסעיף 38 יקבע שכל האתרים שיהיו מנויים בתוספת השנייה יוכרזו אוטומטית כאתרים לאומיים. התוספת השנייה המוצעת כוללת את הר הרצל בלבד – מאחר שמדובר באתר בעל החשיבות הלאומית העליונה ביותר, שמעולם לא הוכרז כאתר לאומי, והוא אף אינו מוגן מבחינה תכנונית, מאחר שהוא שוכן בירושלים – שלה אין תוכנית מתאר עדכנית בתוקף. הצעת החוק נועדה גם להחליף את סעיף 40 לחוק, כך שיהיה דומה במהותו לסעיף "שמירת המקומות הקדושים" בחוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז–1967. החלפת הסעיף נועדה להשוות את מעמדם הסמלי של המקומות הקדושים והאתרים הלאומיים, ולחדד כי גם במקרה של האתרים הלאומיים – יש לשמור על רגשות הציבור כלפיהם. תיקון סעיף 54 לחוק מקנה למנהל האתרים הלאומיים שמונה בידי שר הפנים את הסמכות להוציא צו הפסקת פגיעה או מניעת פגיעה שנגרמת לאתר לאומי לפי סעיף 40 לחוק.

דברי ההסבר מתוך נוסח הצעת החוק הרשמי