הצעת חוק חינוך ממלכתי (תיקון - מועצה לחינוך ממלכתי כללי), התשפ"ד-2024

בשנת 1953 חוקקה כנסת ישראל את חוק החינוך הממלכתי, התשי"ג–1953 (להלן – החוק) שהשלים את המהלך שהחל בחקיקת חוק חינוך חובה, התש"ט–1949, והביא לביטול הזרמים המפלגתיים בחינוך העברי ומעבר לחינוך ממלכתי בעל שתי מגמות חינוכיות-רעיוניות: חינוך דתי וחינוך כללי שאינו דתי. החוק קבע, בין השאר, את מטרות החינוך הממלכתי בישראל ואת סמכות השר לקבוע את תוכניות הלימודים למוסדות החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי ולאשר תוכניות השלמה (ביוזמתו או ביוזמת הורים) וכן תוכניות נוספות. בצד ההוראות הכלליות בחוק נקבעו הוראות ייחודיות לזרם החינוך הממלכתי-דתי שנועדו להבטיח את אופיים הדתי של מוסדות החינוך הממלכתי-דתי, ובמרכזם – הקמת מועצת החינוך הממלכתי-דתי. בין סמכויות המועצה נקבעה חובת ההיוועצות של השר עם המועצה בנושאים פדגוגים ובנושאי כח אדם ניהולי וחינוכי, חובת הסכמת המועצה לתוכניות ההשלמה וסמכות המועצה לפסול מפקחים, מנהלים, מורים ועובדים במוסדות החינוך הממלכתי הדתי מטעמים דתיים בלבד. תיקון לחוק משנת 2008 קבע את ההכרה במוסדות החינוך המשלב המיועדים ללימודים משותפים של תלמידים דתיים, מסורתיים וחילוניים. לצד ההכרה במוסדות החינוך וקביעת אופן התמיכה הייעודי בקידום אופיים המיוחד של מוסדות אלו, נקבעה גם הקמתה של מועצת החינוך המשלב וסמכויותיה, המתכתבות עם חלק מסמכויות מועצת החינוך הממלכתי-דתי. כידוע, רובם המכריע של מוסדות החינוך במגזר החרדי אינן מוגדרים כמוסדות חינוך ממלכתיים. מוסדות אלו מתחלקים לשלושה סוגים הנבדלים זה מזה בהיקף התקצוב הציבורי, בהיקף הנדרש של לימודי היסוד הנקבעים על ידי משרד החינוך, וברמת הפיקוח הפדגוגי והניהולי: מוסדות המשתייכים לרשת החינוך העצמאי ורשת אל המעיין (הזוכים ל-100% מימון מהמדינה בהתאם להוראות חוק יסודות התקציב), מוסדות הפועלים כמוסדות מוכרים לא רשמיים ומוסדות פטור. מוסדות אלו נהנים מעצמאות פדגוגית רחבה ביותר ומהתערבות מצומצמת של משרד החינוך בתכני הלימוד ובניהול כוח האדם החינוכי והניהולי. משמעות הדברים היא שעל פי הוראות הדין הקיים, בחינוך הממלכתי דתי ובחינוך החרדי, לרבות זה הממומן במלואו על ידי המדינה, קיימים מנגנונים והסדרים שנועדו להבטיח את אופיים של מוסדות החינוך ואת ההתאמה המלאה של תוכניות הלימוד לערכיהם. מנגנונים והסדרים דומים לא קיימים ביחס לחינוך הממלכתי שאינו דתי, והדבר יוצר חוסר איזון מובהק בין סמכויותיו של שר החינוך ומדיניותו הפדגוגית לבין הצורך להגן על מטרות החינוך הממלכתי, על אופיים של מוסדות החינוך הממלכתי העברי והערבי ועל התאמת תוכניות הלימוד למטרות ולאופי החינוכי הללו. איזון זה הכרחי להבטחת יציבות פדגוגית במערכת החינוך הממלכתית, לצד שמירה על יכולתם של שרי החינוך לעצב מדיניות וליישמה. הצורך הברור בהסדרה זו מתחדד גם מן העובדה שלחינוך הממלכתי שאינו דתי נהנה מיתרון מובהק מבחינת מספר התלמידים הלומדים בו בהשוואה לחינוך הממלכתי דתי ולחינוך החרדי. על פי נתוני הלמ"ס, בשנת 2021 למדו בחינוך הממלכתי העברי 826 אלף תלמידים (43% מכלל התלמידים); בחינוך הממלכתי דתי – 265 אלף (15%); בחינוך הממלכתי הערבי 435 אלף (23%), ובחינוך החרדי 366 אלף (19%). על פי נתונים אלו בחינוך הממלכתי העברי לומדים יותר מפי שנים תלמידים מכל זרם חינוכי אחר. כמו כן בחינוך הממלכתי שאינו דתי (עברי וערבי) לומדים כשני שליש מתלמידי ישראל. לפיכך, הצעת החוק מבקשת להסדיר שלושה עניינים: הגדרת החינוך הממלכתי; עיגון מעמדן של נציגויות ההורים במוסדות החינוך, ברשויות החינוך וברמה הארצית; הקמת מועצה לחינוך ממלכתי כללי בדומה למועצות לחינוך הממלכתי הדתי ולחינוך הממלכתי המשלב. סעיף 2 להצעת החוק מציע להגדיר את החינוך הממלכתי הכללי כחינוך המיועד לציבור התלמידים החילוני והמסורתי בקרב הציבור היהודי ולציבור התלמידים הערבים והדרוזים, אשר מטרותיו הן מטרות החינוך הממלכתי הקבועות בסעיף 2 לחוק בלבד. בנוסף, מוצע לתקן את ההגדרה למוסד חינוך ממלכתי כך שיוגדר כמוסד חינוך ממלכתי כללי. עוד מוצע להגדיר לראשונה את תוכניות ההשלמה למוסדות החינוך הממלכתי, בדומה להגדרות הקיימות ביחס לתוכניות ההשלמה למוסדות החינוך הממלכתי הדתי ולמוסדות החינוך המשלב. בהתאמה, סעיף 1 להצעת החוק מבקש לעדכן את השימוש בחוק במונח "מוסד חינוך ממלכתי" ל"מוסד חינוך ממלכתי כללי". סעיף 3 להצעת החוק מציע להקים את נציגויות ההורים במוסדות החינוך הממלכתי והממלכתי דתי, ברשויות החינוך ברחבי הארץ וברמה הארצית, ולהסמיך את שר החינוך לקבוע באישור ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, תקנות לעניין נציגויות ההורים לרבות ההליך לבחירתן, סמכויותיהן, ואופן פעולתן מול הדרג הניהולי במוסדות החינוך וברשויות החינוך. בנוסף, מוצע לקבוע כי מנהלי מוסדות החינוך ידווחו לנציגויות ההורים על תוכניות ההשלמה המופעלות במוסד החינוך ועל פעילות שנעשית בשיתוף עם גורמים חיצוניים לבית הספר. סעיף 4 להצעת החוק קובע הקמת המועצה לחינוך ממלכתי כללי וכן את הרכב המועצה, אשר תכלול נציגי ציבור בעלי רקע פדגוגי וניהולי, נציגי ארגוני מורים, נציגי האוניברסיטאות והמכללות להכשרת מורים, נציגים של נציגות ההורים הארצית ושל ציבור התלמידים, נציגי תנועות הנוער ונציגי האקדמיה הלאומית למדעים. כמו כן, מוצע לקבוע כי הרכב המועצה יבטיח ייצוג הולם לאזרחי ישראל הערבים והדרוזים וייצוג מגדרי הולם. מוצע כי תקופת הכהונה של חברי המועצה תהיה 4 שנים, וכן הוראות לעניין יושב ראש המועצה, זימון ישיבותיה וקביעת סדר יומה. בנוסף, מוצע לקבוע כי תחול על שר החינוך חובת היוועצות עם המועצה טרם ישתמש בסמכויותיו המסורות לו לפי חוק זה הנוגעות לחינוך הממלכתי, בין השאר, לעניין קביעת תוכנית הלימודים למוסדות החינוך הממלכתי ומינויים של בעלי תפקידים האמונים על החינוך הממלכתי במשרד החינוך. בנוסף, מוצע כי תוכניות ההשלמה ומתכונת בחינות הבגרות לחינוך הממלכתי ייקבעו על ידי השר באישור המועצה. בסעיף 5 להצעת החוק מוצע נוסח חדש לסעיף 17 לחוק שמגדיר את סמכות השר לקבוע תקנונים לפעולתן של ועד החינוך והמועצות השונות המוקמות מכוח החוק, וזאת לאחר היוועצותו עם הוועד או המועצות, לפי העניין, ובאישור ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. סעיף 6 להצעת החוק מציע לתקן את סעיף 34 לחוק ולקבוע את חובת ההיוועצות של שר החינוך במועצת החינוך הממלכתי הכללי טרם יתקין תקנות או יקבע נהלים בתחום הפיקוח ובתחומי כוח האדם הניהולי וההוראתי, וכן בעניין התאמת הוראות החוק למוסדות החינוך הממלכתי הערבי והדרוזי. בנוסף, מוצע כי חובת היוועצות כאמור תחול גם על מועצות ייעודיות לחינוך הממלכתי הערבי והדרוזי, ככל שאלו תוקמנה. הצעת החוק נועדה להבטיח שמוסדות החינוך הממלכתיים ואופיים יזכו אף הם למנגנונים שיבטיחו את אופיים ואת היציבות הפדגוגית שלהם בדומה למוסדות החינוך הממלכתי הדתי והחינוך החרדי. המנגנונים המוצעים מביאים לאיזון ראוי ומתבקש בין סמכויותיו הרחבות של שר החינוך לבין הצורך להגן על ערכיו, מטרותיו ואופיו של החינוך הממלכתי הכללי, והצורך להעניק לציבור המחנך את ילדיו במוסדות החינוך הממלכתי הכללי, לציבור המורים והמורות, ולציבור התלמידים את היכולת להשפיע על מדיניות החינוך.

דברי ההסבר מתוך נוסח הצעת החוק הרשמי