הצעת חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר) (הוראת שעה) (תיקון - הפיכת הוראת שעה להוראה קבועה), התשפ"ד-2024

בהתאם לחוק גיל פרישה, התשס"ד–2004 (להלן – החוק), החל מגיל 67 רשאי מעסיק לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו. חוק גיל פרישה (הורה שילדו נפטר)(הוראת שעה), התשע"ח–2017, קובע כי מעסיק של יותר מ-25 עובדים, לא יחייב עובד שילדו נפטר ומועסק במשך שבע שנים לפחות בתכוף לפני הגיעו לגיל פרישת חובה לפרוש מעבודתו בשל גילו, למשך ארבע שנים מהגיעו לגיל הפרישה. החוק קובע מספר מקצועות שעליהם לא תחול הוראה זו. החוק נקבע כהוראת שעה שהוארכה כמה פעמים כך שיחול למשך שמונה שנים בסך הכל מכניסתו לתוקף. הצעת חוק זו מציעה להפוך את הוראת השעה להוראה קבועה. במסגרת הוראות סעיף 7(ב) לחוק שבוטל במסגרת תיקון מס' 2 לחוק, המשרד לשוויון חברתי ערך מחקר לבחינת יישומו והשפעתו של החוק על סוגיות הנובעות מהעסקת הורים שילדם נפטר. המחקר הורכב מסקר בקרב ההורים ומראיונות עם מעסיקים, שהשיבו לו 133 הורים ושבעה מעסיקים. ממצאי הסקר הראו כי כ-70% מההורים נשארו או מעוניינים להישאר במקום עבודתם לאחר גיל פרישת חובה. הסיבות שהוזכרו לכך הן מגוונות, וביניהן תחושת משמעות (75%), סיבה לצאת מהבית (66%), העבודה סייעה לחשוב פחות על האובדן (56%), וכן רצון להמשיך לעבוד מסיבות כלכליות (54%). לפי הערכות המשרד לשוויון חברתי, בשנים 2020 ו-2021, הקבוצה עליה חל החוק עמד על כ-5,300 אזרחים ותיקים. משהושלמה תקופת בחינת היישום של החוק, בחינה שהצביעה על משמעותו הרבה בקרב האזרחים הוותיקים, מוצע כעת להפוך את הוראות החוק להוראה קבועה. הצעת חוק דומה בעיקרה הונחה על שולחן הכנסת העשרים וחמש על ידי חברת הכנסת מירב כהן (פ/3708/25).

דברי ההסבר מתוך נוסח הצעת החוק הרשמי