הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ג-2023

הצעת החוק נועדה לעגן בחקיקה את הנוהג הקיים, על פיו בתי הדין הרבניים דנים בהסכמת הצדדים בעניינים שאינם מעמד אישי. בתי הדין הרבניים עסקו מאז ומעולם, בהסכמת הצדדים, בענייני ממון, בדיני עבודה ובענייני הלכה. על פי חוק יסודות המשפט, התש"ם–1980, פסקי הדין של בתי הדין הרבניים הם חלק מהמשפט העברי המשמש מקור משפטי חשוב בישראל ובכל תפוצות הגולה. בנוסף, בית המשפט העליון הכיר בצורך של ציבור נכבד בישראל ליישב סכסוכים בבתי דין הפוסקים על פי דין תורה. בפסק הדין בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (ניתן ביום ח' בניסן התשס"ו), הבהיר בית המשפט העליון שעיקרון החוקיות מחייב שסמכותו של בית הדין הרבני לדון בעניינים שאינם ענייני נישואין וגירושין, תעוגן בחקיקה, וזאת בהסכמת בעלי הדין. הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת העשרים וארבע על ידי על ידי חבר הכנסת ישראל אייכלר (פ/880/24), על ידי חבר הכנסת משה גפני וקבוצת חברי הכנסת (פ/1468/24; פ/3470/24), על ידי חבר הכנסת אבי מעוז (פ/2712/24) ועל ידי חבר הכנסת שמחה רוטמן (פ/3846/24) ועל שולחן הכנסת העשרים וחמש על ידי חבר הכנסת גפני משה וקבוצת חברי הכנסת (פ/1178/25).

דברי ההסבר מתוך נוסח הצעת החוק הרשמי