הצעת חוק לתיקון פקודת הבנקאות (חובת איתור בעלי חשבונות ללא תנועה), התשפ"ד-2024

סעיף 13ב לפקודת הבנקאות, 1941, מטיל על תאגידים בנקאיים חובה פוזיטיבית לנקוט צעדים לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים שבהם מופקד סכום של 100 שקלים חדשים או יותר. כשמדובר בפיקדון שנקבע מועד לפירעונו, חובת האיתור קמה סמוך למועד הפירעון; וכשמדובר בפיקדון שלא נקבע מועד לפירעונו, החובה קמה בחלוף עשרה חודשים מעת שנתקבלה ההוראה האחרונה מבעל הפיקדון. כיום התאגידים הבנקאיים נוהגים להסתפק במשלוח אוטומטי של דואר לכתובת הרשומה ברשומותיו – גם כאשר פעם אחר פעם מכתבים אלה חוזרים לשולח; בנוסף לכך, התאגידים הבנקאיים נמנעים מלפנות למרשם האוכלוסין על מנת לאתר פרטי התקשרות עדכניים עם בעלי החשבונות הרדומים. כפועל יוצא, לקוחות של תאגידים בנקאיים מוצאים את עצמם מופתעים לגלות לאחר שנים רבות (אם בכלל) פיקדון רדום שנפרע, מה שגורם לשחיקת ערכו של הסכום שהיה מופקד בפיקדון. ברע"א 996/23 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גנית (נבט) מנטל קבע בית המשפט העליון כי פנייה של תאגיד בנקאי למרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובת עדכנית של בעלים בחשבונות רדומים היא ככלל צעד סביר ואף מתבקש, שיש לבצע במסגרת חובת האיתור החלה על הבנק. לפיכך, מוצע לחייב את הבנקים לפנות לרשות האוכלוסין במידת הצורך כחלק מחובת האיתור שחלה עליה מכוח החוק, וליידע את הלקוח באופן אפקטיבי אודות כך.

דברי ההסבר מתוך נוסח הצעת החוק הרשמי